תרגיל כתיבה- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

כתבת: קארין קרדה

כתלמידת בית ספר שעדיין לא הגיעה לשירות הצבאי שלה, אני אף פעם לא אצליח להבין את הכאב שהחיילים עוברים בזמן המלחמה. אם זה לנטרל מחבל, להיות בגבול או מעבר לו, להילחם על המדינה שלך כשאתה רואה את החברים שלך נופלים אחד אחרי השני, עד שאתה בסוף נשאר פצוע נפשית או פיזית...

רק המחשבה מפחידה, שיום אחד תהיה מלחמה ונצטרך להילחם בכל מחיר כדי להציל את המדינה או רק כדי להישאר חיים.

האמת היא שיש תחושה שזה מובן מאליו, אך חיילינו הם גיבורים כל אחד ואחד מהם- החיילים. הם אנשים שמסכנים את חייהם כדי להציל את המדינה, הם אנשים שאיבדו את חייהם בשביל המדינה.

ישנם סיפורים על חיילים שהייתה להם האפשרות לעמוד בצד או לברוח, אבל הם בכל זאת נשארו שם בשביל כולם. האומץ שהיה להם, היה, נשאר ותמיד יהיה גאווה למדינת ישראל. אז בכל שנה מגיע היום הזה, שניתנה לנו ההזדמנות להנציח אותם ולזכור אותם. אני לא יודעת איך תלמידים אחרים חוו את היום הזה בתור ילדים, אבל כשאתה קטן ולא ממש קשור לחלל שנפל, אתה עוד לא ממש מסוגל להבין את הכאב שממלא את היום הזה, בתור ילדה זכור לי שעוד לא ממש הבנתי את העוצמה של היום הזה והחיים נראים כאילו הם ממשיכים כרגיל, הם לא עוצרים או מחזירים אותם אחורה.

החיים ממשיכים והמשפחות והקרובים סביבך בטלוויזיה בעיר ובטקסים בבית ספר הם היחידים שמזכירים כמה היום הזה הוא זכר נורא שהכאב נמצא שם עמוק בפנים. אבל עם הזמן, כשאתה גדל, הסיפורים מהאנשים שסביבך הטקסים והשירים מקבלים משמעות אחרת.

אתה מגלה היסטוריה שמצליחה להנציח את קיומה שוב ושוב כל שנה. והעובדה שהחיים ממשיכים, והכאב שתופס משמעות בחייך ואתה לא יכול לעשות כלוםמלבד להבין שהחיים ממשיכים בכל זאת. כל מה שנותר לעשות זה לזכור. לזכור ולא לשכוח.