קוביד 19 או בשמו הידוע הקורונה, הוא חברנו היקר שהשפיע על העולם כולו מאז פריצתו לחיינו-
ואני, תלמידת יב בבית ספר יגאל אלון, בגללו כבר שנה לומדת במחשב דרך הזום.

לראשונה הרעיון של למידה מקוונת הרגיש לי כמו התנסות חדשה ומעניינת במעין קונספט עתידני שנשמע דווקא מגניב וקליל, משהו שמזמן היה צריך לעדכן במשרד החינוך כהתאמה לקידמה ולמציאות המשתנה. חשבתי שהלמידה המקוונת תיקח את מערכת החינוך צעד קדימה והשימוש בטכנולוגיה יעצים את הלמידה ויגרום ליצירת לומדים עצמאיים ומתקדמים.

אך החלום נשבר במהרה, קיוויתי שנוכל להתנסות בשיעורים אינטראקטיביים עם שימוש באתרים מעניינים, בכל זאת- האינטרנט הוא מקום התמצאותם של רוב בני הנוער. אך במקום זאת קיבלנו לחץ מטורף לבגרויות וחוסר ניצול מייטבי של מה שיכל להיות למידה מקוונת יעילה.

ניתנו משימות, מבחנים ושיעורים בלייב, שלרוב לוו בקולות מקוטעים, בעיות אינטרנט וקריסה כללית של השיעור מבחינת הספק החומר, והבנה נורמלית.
ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שיעורים מקוונים, כמעט שכחתי את המבחנים האמיתיים, בהם הזמן הקצוב היה מרגיל אותי לכתוב תשובה מהירה ומדוייקת.
במקום, כשניסיתי לענות על מבחן מקוון ללא עזרה כלל- שמתי לב שביזבזתי יותר זמן בחוסר ריכוז בבחינה מאשר לפני כל תקופת הקורונה.

אז איפה הטעות? האם מערכת החינוך לא ידעה לנצל את הטכנולוגיה באופן מיטבי או שצריך להודות שדווקא הלמידה המסורתית היא הנכונה? אולי באמת כדאי לחזור לדרך ללמידה בשיעור פרונטלי רגיל?  אולי צריך להפסיק את ההאשמות כלפי מערכת החינוך באי ההיערכות ללמידה המקוונת?

מעולם לא חשבתי שאגיד "אני מתגעגעת לשיעורים הרגילים", אך אפילו כמה מורים יסכימו איתי שנמאס להם ללמד כך ולצפות במסך המחשב המכיל "ריבועים שחורים"-

בבית הספר השיעורים תמיד היו אינטראקטיביים, ומעשיים- מלבד כמה שיעורים בודדים ששיעממו אותי- שיעורים כאלו בעיקר עזרו לי בהתכוננות למבחנים.

העובדה היא שכמעט 11 שנות לימוד התרגלתי ללמידה המסורתית והיא עדיפה בעיני כרגע מהלמידה הדיגיטלית. תקופת הקורונה הציבה את מערכת החינוך בפני שיטת לימוד עתידנית אך נראה כי היא עוד לא הוכיחה את עצמה.
כרגע ישנו פער בשיטות הלימוד וכעט צריך לשאול איך נצליח לתקן את הפער הלימודי שנוצר, בעיקר אצל תלמידי התיכון שנמצאים בתקופות הבגרויות שלהם?

וגם האם איי פעם ימצאו שיטת לימוד עתידנית שתחליף את המסורתית? אני בספק.